תגובות בעיתון "הארץ"

בעשרים השנים האחרונות עיתון הארץ הואיל (מדי פעם...) לשמש במה לקולות חריגים כמו זה שלי, ועל כך מגיעה לו תודה והערכה רבה. להלן התגובות שהתפרסמו לאורך השנים, בסדר כרונולוגי הפוך:

לא באמת יהודים (במקור: הפוך, גוטה, הפוך)

ברשימתו "נתניהו שונא את הישראלים" (מוסף הארץ 13-01-2017) טוען אלון עידן כי נתניהו מעדיף את היהדות על פני הישראליות. בסופה של הרשימה עידן יורד על ברכיו ומתחנן בפני הפריץ ליחס של חמלה מצידו, כמיטב מסורת הגלות האירופית. בכך עידן מסיר מעל עצמו כל אחריות אישית ואזרחית למצבנו הלאומי. במבט יותר ממלכתי נהיה חייבים להניח שכיוון שנתניהו הוא נבחר הציבור, הרי שפעולותיו משקפות את הרצונות שלנו, הגלויים והסמויים, כפי שהם מבוטאים על ידינו כרגע. לכל עם, ובדמוקרטיה במיוחד, מגיע השלטון שלו.

ברצוני לטעון שבין אם סיפור הלחישה של פינקלשטיין נכון עובדתית או לא, האמת מאחורי מצבנו המדיני והלאומי היא הפוכה ממש: לו נתניהו, או ליתר דיוק אנחנו, היינו מעדיפים את היהדות על פני הישראליות, הכול היה נראה אחרת:

א) היינו מנהיגים משפט בישראל, ולא קרקס בדמות הרשעה על סמך הודאה ועסקות טיעון הנוהגות היום כתחליף למשפט פלילי, כי היהדות היא תורת משפט.

ב) היינו לומדים להציב גבולות ברי קיימא למדינה, כיוון שהיהדות היא תורת הגבולות.

ג) היינו מובילים את העולם בכל מה שקשור לסביבה ולשמירה על כדור הארץ, שכן היהדות היא תורה אקולוגית.

ד) היינו מיישמים שוויון זכויות אזרחי, כמאמר הפסוק "גר יתום ואלמנה – משפט אחד יהיה לכם". היינו נוהגים בהגינות ובאחריות בכל הנושאים הציבוריים, שכן היהדות היא תורת מוסר.

ה) היינו יוזמים תחבורה ציבורית יעילה, שקטה ולא מזהמת, 24/7, כדי לצמצם פערים חברתיים, כדי למנוע זיהום אוויר ורעש, וכדי להציל אותנו מתאונות דרכים, כי היהדות היא תורת חיים.

ו) היינו נוהגים כבוד אחד בשני, בשאר העולם ובשכנינו, וע"י כך היינו מבטיחים יחס מכבד לאחינו היהודים בתפוצות, כיוון שהיהדות היא תורת הכבוד.

ז) היינו מגנים בחירוף נפש על זכותם של בעלי החיים ליחס הוגן. היינו מפסיקים להפריד גורים מאמותיהם, כמאמר הפסוק "לא תאכל גדי בחלב אימו".

לו היינו מזהים את עצמנו כיהודים, היינו מפנים מקום לאזרחים שאינם יהודים לזהות את עצמם כישראלים (אם ברצונם בכך). לו היינו מגדירים את עצמנו דרך תורה מסיני, היינו יכולים להניח את הקרבות הבין-עדתיים והיינו יכולים להפסיק את המסעות לפולין. כל כך משום שהזיקה בינינו הייתה ברורה ולא היינו נזקקים לזיקות קורבניות, תרבותיות, מיליטנטיות, פשיסטיות ואחרות.

השיטה העתיקה והנבונה (במקור: מודה, מודה, מודה) 20-10-2016

(בתגובה ל"הקלות הבלתי נסבלת של הווידוי" / משה הלברטל )

בכל שיטות המשפט הפלילי המוכרות לנו, להודאת נאשם יש מעמד של ראיה מרכזית. בכל השיטות, למעט במשפט העברי. רבים וטובים ניסו את כוחם בהסברים ובהנמקות לעמדה משפטית חריגה זו. הייחודיות של השיטה, והעובדה שהיא איננה מוכרת דיה, גם לא במדינת היהודים, קוראת לעיון נוסף בסוגיה.

בהתייחס לציטוט "אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין ט' ע"ב) קובע פרופ' משה הלברטל כי "דחיית ההפללה העצמית מבוססת על הטיעון שמערכת המשפט לא תרשה לאדם לפגוע בעצמו באמצעות חוקיה שלה". הסבר זה מזכיר את דברי הר"י מיגאש (1077–1141): "...והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חברו. ולסיבה זו אין האדם חייב במה שמודה על עצמו במה שהוא חייב מיתה או מלקות..." שו"ת ס' קפו. כלומר לפי הר"י מיגאש, הסיבה שבגללה התורה לא מקבלת הפללה עצמית היא מפני שאסור לנו לעזור לאדם לצער את עצמו.

לטעמי, ההסבר של מיגאש איננו נאמן לא לרוח התורה ולא לרוח חז"ל. בניגוד לרושם שבעלי הגישה ההומניסטית מנסים ליצור בציבור כאילו התורה וחכמים היו יפי נפש, מובאת להלן ההלכה שהייתה נהוגה כלפי סרבן גט: "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר: 'רוצה אני' ויכתוב הגט, והוא גט כשר..." כלומר, אם היה צורך לחבוט במישהו כדי להשיג מטרה ראויה, חכמים לא נמנעו מכך. הרי מי שמרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים: בפנינו עומדת החובה להגן על הציבור בפני פושעים. איננו יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס שלא לצער אותם. וממילא גישה כזו לא תעמוד במבחן המציאות.

מהו אם כן ההסבר לפסיקה של חז"ל? בעניין זה אמונה עלי עמדתו של רש"י (1040–1105): "אדם קרוב אצל עצמו, וקרוב פסול לעדות בין לטובה בין לרעה" (יבמות כ"ה ע"ב, ד"ה רבא פליג). כלומר מדובר בעמדה משפטית שנגזרת מדין קרוב. ניתן אם כן להניח שמדובר בפסילת ההודאה מטעמי מהימנות, אבל מזווית כוללנית, מתוך שאיפה לאובייקטיביזציה של הראיות המרשיעות. עמדה זו נתמכת על ידי התורה. ספר דברים פרק י"ט פסוק ט"ו קובע: "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עון וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא; עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר". עדים – כלומר מי שנמצא מחוץ להתרחשות.

למרות הקביעה התורנית, בספרי הנביאים מופיעים שלושה מקרים שבהם מוציאים להורג על סמך עדות עצמית: עכן בן כרמי בפני יהושע בן־נון, הנער העמלקי בפני דוד, ורכב ובענה בפני דוד. אלא שבכל שלושת המקרים המודים מביאים ראיות מוצקות לאשמתם, כלומר ההודאות מעוגנות במציאות האובייקטיבית.

החשיבות הגדולה של האובייקטיביות איננה אך ורק מטעמי מהימנות. האפשרות להרשיע על סמך הודאה מנוונת ומנוולת את הליך החקירה והמשפט. יוכיחו זאת מערכות המשפט של מדינת ישראל ושל ארצות הברית, שבהן הודאת נאשם משמשת כ"מלכת הראיות" ולכן לא מתנהלים כמעט משפטים. אם ברצוננו לשנות את השיטה, כדאי מאוד ללמוד ממערכת המשפט העברי, שיטת המשפט היחידה בהיסטוריה האנושית שידעה שאסור להקשיב להודאת נאשם.

מדינת אינקוויזיציה (במקור: מ'הודיה' ל'הודאה') 09-08-2016

(בתגובה על "האינקוויזיציה של קצב" מאת רוגל אלפר 5.8)

צודק רוגל אלפר בהתעקשות שלו על המונח "הודאה" במקום הודיה. ל"הודיה" יש קונוטציות נוצריות, שבהן המעונה על הגלגל מודה למעניו על שעזרו לו להודות באשמה, ועל ידי כך לזכך את נשמתו שכעת ראויה לעלות לגן עדן. דא עקא, שלשון החוק נוקטת "הודיה", מפני שפורמלית "הודאה" ו"הודיה" הן מלים נרדפות.

בעקבות מאבק עיקש של "עשות משפט — התנועה להפחתת מעמד ההודאה" מונחת על שולחן הכנסת הצעה לתיקון החוק, המתיימרת לצמצם את מקומה של ההרשעה העצמית. בין השאר התיקון מציע להחליף את לשון החוק ל"הודאה". אלא שמלבד התיקון המלבב הזה, הצעת החוק כפי שנוסחה במשרד המשפטים לא רק שאינה מפחיתה את מעמד ההודאה אלא אף מעצימה אותו.

לא כאן המקום לפרט מדוע צריך להוריד את המלכה מכיסאה. מה שחשוב הוא מדוע הציבור לא מתגייס לשינוי. אחת הסיבות היא הבורות הציבורית בנושא, ולראיה — הזלזול שמפגינים רוגל אלפר ובעלת הציטוט שהוא מביא, ח"כ זהבה גלאון, בטרמינולוגיה של עו"ד סוזי אוזסיני ארניה. לאינקוויזיציה יש הרבה תצורות. אחת מהן היא גלגל וסד. השנייה היא להציע לנאשם הצעה שאין לסרב לה: הודאה במסגרת עסקת טיעון או הכפלת העונש. כבר ב–1978 השווה ג'ון לנגביין את מערכת עסקות הטיעון בארצות הברית עם שיטות החקירה והמשפט שהיו נהוגות באירופה של ימי הביניים, קרי חילוץ הודאות בעינויים. בישראל, ההנחיה המערכתית לחלץ הודאות מנאשמים הביאה למצב שבו כמעט כל ההרשעות (95%) מסתמכות על הודאת נאשם, ללא משפט. המדינה נהפכה למנגנון משומן של חילוץ הודאות. מי שמעז להיאבק על חפותו, נענש במיצוי המאסר עד תומו, ללא קשר להתנהגותו או למידת המסוכנות שלו.

נותר לי רק לקוות שאבי זכרו לברכה, שעלה לארץ מטעמי ציונות, לא מתהפך בקברו למראה מדינת האינקוויזיציה שהקמנו לעצמנו.

רצון חופשי בחקירה (במקור: תיאטרון האבסורד) 13-06-2015

(בתגובה על "מודים בטעות" מאת רויטל חובל 5.6)

אם נשפוט את מסקנות ועדת ארבל על פי הכתבה, ניאלץ להסיק ששנתיים וחצי של ישיבה על המדוכה הניבו יבול משפטי שמוטב היה לנו בלעדיו: הוועדה מבקשת לעגן בחוק את הנהלים המקובלים היום בפסיקה בנוגע להרשעה על סמך הודאת הנאשם. לא רק שאין בכך כל רבותא, אלא שייגרם נזק ציבורי אם ההמלצות ייושמו. כדוגמה מוצע לבחון את סעיף 12א' לפקודת הראיות, המתנה את קבילותה של "הודאת חוץ" בכך שניתנה "חופשית ומרצון". מוסכם על כולם שהסעיף הזה בעייתי: לא ניתן להסמיך שופט בן תמותה לקבוע מהו רצונו החופשי של הזולת, בוודאי שלא מעל לספק סביר. אבל, למרות הבעייתיות שבו, עדיף להשאיר את הסעיף הזה על כנו, מאחר שאם מנסחים סעיף משפטי חלופי, בהכרח נדרשים לסוגיה של אפיון הלחץ החיצוני.

לכל אחד מאתנו רגישויות וסף שבירה שונה. היומרה לקבוע מהי הפעולה המדויקת שעלולה למוטט את רצון הנחקר כמוה כיומרה הקיימת לקבוע מהו רצונו החופשי. בערעור בפרשת רצח דני כ"ץ השופטים הכירו באפשרות שהופעלה אלימות בחקירה. קביעתם שהכוח, גם אם הופעל, לא היה בו כדי למוטט את רצונו החופשי של הנאשם, לא פחות אבסורדית מזאת של השופטים בפרשת עמוס ברנס שקבעו, מעל לספק סביר, כי "בו זמנית פעלו בנפשו של הנאשם כוחות סותרים: האחד — רצון להתפרק ולהודות באשמה, והשני — הפחד מפני העונש הצפוי".

היכולת של נאשם להוכיח שהשתמשו נגדו באמצעים פסולים מזערית, וכמוה היכולת של חוקר להוכיח שלא השתמש באמצעים כאלה. השופטים נותרים עם הצורך לבחור בין גרסת הנאשם לגרסת החוקרים, בלי ששום צד יכול להוכיח את טענותיו. למעשה, הבעייתיות של סעיף קטן א' היא כשל מובנה, ולא ניתן להיפטר ממנו. אפשר רק לצמצם את מידת הפרדוקסליות שבו על ידי הפחתת משקלה של ההודאה לטובת ראיות מוצקות, דבר שלמרבה הצער הוועדה נמנעה מלעשות.

כתובת ליהודים במצוקה (במקור: לשפוך את התינוק עם המים) 05-03-2015

(בתגובה על "אבל מה עם המדינה היהודית?" מאת אברהם בורג "הארץ", 23.1)

אברהם בורג כותב מלים כדורבנות. רובן נחוצות בשיח הציבורי כמו אוויר לנשימה. למשל: הצורך של הרוב החילוני דווקא להגדיר את עצמו דרך מדינה "יהודית", ואפילו במחיר של כפייה דתית. החובה של חברה בריאה לקבוע את צביון הפרהסיה שלה מלמטה ולא בכפייה מלמעלה. תפקידו של אלוהים כמרסן וכבולם של היוהרה האנושית. וההזדמנות שהמדינה מאפשרת לנו, היהודים, לשקף במעשים את השאיפה המתמדת למימוש ערכי המורשת שלנו.

אלו הן יותר הסכמות משהיו לי אי פעם עם הוגה או דובר כלשהו בנושא היחסים בין דת ומדינה. אבל, משעמדותינו כל כך קרובות, מאליו צץ ועולה הבדל, אשר המשמעות האידיאולוגית והפרקטית שלו מהותית וראויה לדיון פומבי. בורג כותב ש"נהפכנו למדינת מקלט, לברירת מחדל". ניתן להסיק מדבריו שהיותנו מדינת מקלט הינו דבר פסול ושתפקידה של המדינה לשמש כתובת לכל יהודי בעת מצוקה הסתיים, כי אין בו צורך.

הכשל בהגדרתנו כמדינת מקלט ליהודים מתקיים בחיבור המאולץ בין דת ומדינה. חיבור אשר גם מייצר אנטגוניזם כלפי הדת, גם מייצר אי שוויון בין אזרחי המדינה, וגם מונע אפשרות של הנהגה דתית אמיתית, חופשייה משיקולים של עסקנות פוליטית. אלא שאין נקודה בזמן שבה נוכל לקבוע שיהודים יושבים לבטח במדינות העולם. יהודי גרמניה ישבו נינוחים במדינה הכי פילוסופית באירופה, לפני שחלום הנאורות התנפץ על ראשם, והדברים ידועים.

מאחר שהאשם העיקרי הוא בחוק השבות כפי שהוא מנוסח היום, המחייב קביעת שייכות דתית ולאומית על ידי מוסדות המדינה, התשובה לכך היא בניסוח חוק שבות "רזה": מדינת מקלט, לא לכל "יהודי" באשר הוא, אלא לכל מי שנרדף בשל יהדותו. כך נוכל גם למוסס את הקשר בין המוסדות הדתיים לבין מנגנוני השלטון, וגם לעמוד בהתחייבות שלנו ליהודי העולם לשמש להם עוגן בטוח בעולם בלתי צפוי.

כשל הכשלים 08-05-2014

לא ברור מה דופי מצא ד"ר מאיר גלבוע במומחה האמריקאי לטביעות נעל ("כשל מדעי" מוסף "הארץ" 25.4 - בתגובה לראיון עם פרופ' בועז סנג'רו מוסף "הארץ" 18.4). מדובר במומחה עולמי שאותו מציין רב פקד ירון שור בעצמו (שמצא כביכול טביעת נעל על מכנסיה של תאיר ראדה ז"ל) כמורו ורבו בכל מה שנוגע לטביעות נעליים. דומה שד"ר גלבוע לקח על עצמו להצדיק בכל מחיר את כל ההרשעות שבוצעו במדינת ישראל, מופרכות ככל שיהיו. להלן התייחסות לכמה נקודות שהוא מעלה:

1. גלבוע טוען ששיטות המשפט בישראל ובארצות הברית שונות, ולא כן היא – שתיהן שיטות אדוורסריות המסתמכות על הודאת נאשם, ובכך ייחודן בעולם המערבי.

2. גלבוע טוען שבארץ נמצאו טעויות בודדות. האמת היא שלא פרופ' סנג'רו ולא אף אחד אחר אינם מסוגלים לקיים בארץ פרויקט חפות, כיוון שהפרקליטות משמידה ראיות בעלות פוטנציאל זיכוי, וראו את המקרה של משה עזריה; במשך שנים הפרקליטות סירבה לבקשתו של עזריה לבצע בדיקת דנ"א להוכחת חפותו, עד שביום בהיר אחד הראיה המרכזית נעלמה.

3. גלבוע מציין את תפקיד בית המשפט במאמץ להגיע לאמת העובדתית ולא להסתפק באמת המשפטית. אבל כיצד יכול בית המשפט להגיע לאמת העובדתית אם יותר מ–90% מההרשעות מושגות על ידי הודאת נאשם ללא הליך משפטי, ובעוד בכחמישה אחוזים מההרשעות מתנהל "הליך משפטי" בצלה הנורא של הודאת חוץ?

4. גלבוע מעלה על נס את הצורך באיזון בין הרשעות שווא ובין הגנה על החברה מפני פושעים, אלא שאין כל סתירה ביניהם: הרשעת שווא מזיקה לציבור יותר מזיכוי שווא, מאחר שהיא טומנת בחובה גם זיכוי שווא של האשמים האמיתיים. סגירת התיק (למשל בתיקים של משה עזריה, רומן זדורוב ובעוד רבים אחרים) מונעת את המשך החקירה, ומרדימה את הציבור באשר להימצאות פושעים מחרידים המסתובבים בינינו.

5. אבל, כשל הכשלים בדיון שהתעורר בין פרופ' סנג'רו ובין ד"ר גלבוע הוא שהעובדה המרכזית, אשר עליה אין מחלוקת כלל, ואשר היא זו שצריכה להדיר את שנתו של הציבור הרחב, מקבלת במה שולית: במצב שבו כ–90% מההרשעות מושגות על ידי הודאה ללא בירור האמת העובדתית במסגרת הליך משפטי, ניתן לומר שיש בישראל חוקרים, בתי משפט, נאשמים, פרקליטים, שופטים וסניגורים, אבל לא ניתן לומר שיש משפט פלילי. השאלה המרכזית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא מה הטעם בקיום מערכת משפט ללא משפט.

אם השיטה, אשר עיקר התמחותה הוא בחילוץ הודאות מחשודים, מזכירה לנו שיטה אחרת ידועה לשמצה, זה לא מקרי. כבר ב–76' טען פרופ' ג'ון לנגביין באוניברסיטת ייל כי עסקות טיעון הן האינקוויזיציה המודרנית. אמנם שיטות החקירה השתנו, אבל לא התוצר שלהן. מאז 76' שיעור עסקות הטיעון בארצות הברית נסק מ–70% ל–97%. מדינת ישראל שלנו מחרה מחזיקה אחריה בשיעורים דומים, ועוד היד נטויה.

יש לציין כי לא מדובר בגזירה משמים. שיטת המשפט, כמו גם מעמד ההודאה, נגזרים מחקיקה אשר אותה יכול הציבור (שהוא המממן והצרכן העיקרי של מערכת המשפט הפלילי) לשנות, ויפה שעה אחת קודם.

יש הודאה? עכשיו צריך לגבות אותה בראיות (במקור: היפהפיה הנרדמת) 19-05-2004

פרשת אולג שייחט הצליחה להסעיר את המדינה בדיוק ליומיים. מחול השדים כלל, כמיטב המסורת המקומית, הטחת האשמות הדדית. בשום רגע לא נשמע קול קורא לשינוי חקיקה. הצעת החוק הדורשת הפחתה במעמד ההודאה המשיכה לנמנם על שולחן הכנסת.

במדינה דמוקרטית כל אזרח נולד עם חבילה של זכויות. אחת מהן נקראת "חזקת חפות" ולפיה כל אדם נחשב זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו מעל לספק סביר. לכאורה מעוגנת חזקת החפות בסדר הדין הפלילי, אלא שבפועל המשפט הישראלי נוטה להרשיע מחמת הספק. אחד הביטויים לכך הינו המעמד הרם שלו זוכה ההודאה.

החוק הרומי הגדיר את ההודאה כ"מלכת הראיות", כלומר די לסחוט מנאשם הודאה בכדי להרשיעו בדין. מעמד ההודאה במשפט הישראלי מתבסס על מעמדה במשפט הבריטי שבתורו נגזר מהמשפט הרומי. אמנם נקבע בפסיקה כי יש לתמוך בהודאה על ידי "דבר מה נוסף", אלא שמהותו ומשקלו לא מוגדרים בחוק.

מה מביא אדם להודות בפשע שלא הוא ביצע? המומחים מונים מגוון רחב של מניעים: לחץ נפשי או פיסי בחקירה, עצם המעצר עצמו, רצון לחפות על מישהו אחר, רצון להתפרסם, השתייכות לקבוצה חלשה, רגשי אשמה בעניין אחר, ועוד. למעשה עלינו להכיר בעובדה שאיננו יכולים לחזות מראש את כל הסיבות שיכולות לגרום לאדם להודות במעשה שלא הוא עשה. לפיכך יש להתייחס לכל הודאה בחשדנות, אלא אם כן קיימת ראייה חיצונית מוצקה המאששת אותה.

מעמדה הנוכחי של ההודאה גורם לא רק לעיוותי דין, אלא גם לכך שהליך החקירה נוטה יותר ויותר להתמקד בגביית הודאה במקום באיסוף ראיות. כדבר שבשגרה מקובל לעצור חשודים לצורך חקירה בלבד, לעתים לתקופות ממושכות. השימוש הרב במעצר מעיד, בניגוד לעמדה הרשמית, שהמעצר משמש להשגת הודאות מן החשודים. ומרגע שהושגה הודאה, התיק נמצא במסלול הרשעה כמעט ודאי (על ההשפעה הפסיכולוגית שיש לעצם קיום ההודאה על השופטים נערך מחקר בגרמניה. התברר, שבתיקים שבהם היתה הודאה הקדישו השופטים לעיון בראיות שליש מהזמן שהקדישו לבחינת ראיות בתיקים שבהם לא היתה הודאה.

ב-13 בנובמבר התקיים דיון בוועדת חוק, חוקה ומשפט במעמד משפטנים אורחים. כתוצאה מהדיון הגישה אתי לבני, באישור חברי סיעת שינוי, הצעה לשינוי החוק כך שקבלת הודאה תחייב ראיה חיצונית בדרגת סיוע. אלא שללא התעניינות ציבורית נרדם לו המהלך הזה והוא מצפה לציבור שיעירו לחיים.

אנחנו אחראים 25-06-2003

מקובל במקומותינו, כפתרון מוצע לדילמות שונות, להפנות אצבע מאשימה. במקרה זה ("המודים", מוסף "הארץ" 30.5) מופנית האצבע אל החוקרים, על שגבו הודאות שווא. בפועל, אנחנו (כלל הציבור) אלה שמספקים לחוקרים את המניע לסחיטת הודאה: החוק הקיים מאפשר להרשיע על סמך הודאה בלבד. חוק זה מתפרנס מהחשש מפני "זיכוי שווא", אשר יאפשר לפושעים להימלט מעונש. אלא שהודאת אמת צריכה להיות מלווה בראיות ממשיות.

הרשעה על סמך הודאה מייצרת תהליך אינקוויזיטורי, דהיינו תהליך שבו מהלך החקירה נוטה יותר ויותר להסתמך על הודאה, במקום על עבודה מייגעת של איסוף ראיות. מאחר שהסתמכות כזאת חוטאת לחקר האמת, התוצאה היא בדיוק הדבר שממנו חששנו: יותר חפים מפשע בפנים, ויותר פושעים בחוץ.

שינוי החוק נחוץ, אם כן, למניעת הידרדרות של מערכת החקירה והמשפט, באמצעות הפחתה במעמד ההודאה והפניית מרכזיות הדיון לראיות מוצקות, חיצוניות למערך ההודאות.

ערכים תחילה (במקור: מי אנחנו) 03-04-2002

הקונפליקט שלנו עם הפלשתינאים ניזון מקונפליקט פנימי יהודי: שכחנו את הערך של הייחוד. ברצוני להזכיר לעצמנו, ולאפי איתם בכלל זה, שהיהדות ייחודית בהיותה תורת מוסר המקדשת ערכים על פני סמלים. קידוש סמלים על פני ערכים גורר אותנו לעבודה זרה. קבר רחל מסמל את הערך של אימהות. הפיכתו למזבח למולך הכנעני שעליו מקריבים ילדים חיים הינה חילול הקודש ממש.

גבולות 67' הם גבולות המוסר היהודי. כיבוש הוא לגיטימי, על פי חז"ל, אם לאוכלוסייה הכבושה ניתנות כל שלוש האפשרויות הבאות: להילחם, לברוח או להשלים (קרי לקבל זכויות תושב מלאות). ב-48' עמדנו בדרישות הללו (פחות או יותר). ב-67' לא.

ענישה קולקטיווית נוגדת את תשתית המוסר היהודי כפי שנקבעה על ידי אברהם אבינו בפרשת סדום ועמורה. קדושת האדמה נוגדת את העיקרון האמוני של הפשטת האל. לראיה ספר מלכים א', ח' כ"ז: "כי האמנם ישב אלוהים על הארץ, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי".

ארץ ישראל השלמה איננה הבטחה אלוהית. אלוהי היהדות הוא אלוהי התקווה, אלוהי הפתרונות, אלוהי החן והחסד והרחמים, אלוהי החיים. הוא איננו אלוהי ההבטחות.

למנגנון הזה קוראים השלכה (במקור: 'אנחנו' ו'הם')

(תגובה על "ספר יהושע", 14.9.2001)

עושה רושם שעובדת היות אשתו של א.ב. יהושע פסיכואנליטיקנית לא עמדה לו בזיהוי המנגנון הפסיכולוגי שנקרא "השלכה" בשפת ימינו, או "כל הפוסל במומו הוא פוסל" בשפת חז"ל. מדובר במנגנון שבו אנחנו מייחסים תכונות שלנו לאחרים בניסיון בלתי מודע לפתור קונפליקט פנימי. בפועל זה מתבצע ע"י שימוש במילה "הם" במקום שבו צריך להיות כתוב "אנחנו".

לשם דוגמא אקח מס' משפטים מדבריו. אחרי התמרה הפוכה נקבל*:

- "כמו ילד שמאשים את הוריו בכישלונו, אנחנו תולים את חטאי ההווה שלנו בהם, לא בעצמנו".

- "יש לנו מין תחושה שאם נאמר ביקורת עצמית, זה יתפרש כחולשה".

- "אם היינו מקדימים להכיר בהם, אולי היום היו פחות התנחלויות"

- "אני לא בטוח שאנחנו רוצים להיפרד מהם. בלא פרידה, אנחנו נוכל להשתלט עליהם טוב יותר".

- "עכשיו ברור שהיכרות עם הצד הרגשי שלנו עשויה לקרב אותנו להבנה".

היפוך הדיבור הזה צורם במיוחד כאשר א.ב. יהושע מנסה להצדיק את ההתנגדות שלו לזכות השיבה בטענה שזה "לטובתם", ועוד "בגובה העיניים", כדבריו.

אין לי מחלוקת פוליטית עם א.ב. יהושע. לא הייתי מתאמצת להצביע על התופעה הנ"ל אלמלי היה משחק המילים הזה מאפיין את הדיבור שלנו כעם. אפילו בהתייחסות שלנו לעצמנו אנחנו מדברים בגוף שלישי: "…יהודים הם סופר מומחים בלפרוץ גבולות, כל ההיסטוריה שלהם היא מעברים".

הדיבור הזה בעייתי בעיני, משום שהוא מבטא חשיבה קורבנית. במקום לקחת אחריות על עצמנו ובכך ליצור את המציאות שאנחנו מעוניינים בה, אנחנו נסמכים על מיקוד שליטה חיצוני ("הם"). התוצאה הינה איבוד הגדרה עצמית תוך טשטוש גבולות – אותם הגבולות שכל-כך נחוצים, גם לא.ב. יהושע, גם לי וגם לנו.

*הערה: במקור טען יהושע לגבי הפלסטינים ש:

-"כמו ילד שמאשים את הוריו בכישלונו, הם תולים את חטאי ההווה שלהם בנו, לא בעצמם".

- "יש להם מין תחושה שאם יאמרו ביקורת עצמית, זה יתפרש כחולשה".

- "אם היו מקדימים להכיר בנו, אולי היום היו פחות התנחלויות"

- "אני לא בטוח שהם רוצים להיפרד מאיתנו. בלא פרידה, הם יוכלו להשתלט עלינו טוב יותר".

- "עכשיו ברור שהיכרות עם הצד הרגשי שלהם עשויה לקרב אותם להבנה".

מה באמת קרה שם (במקור: השקר המאורגן )

(תגובה על ''היום שבו מת השלום'', מוסף הארץ 14.09.01)

מזה זמן מה מתחזקת בי התחושה שהעיתונות נוטה יותר ויותר להביע עמדה ופחות לספק אינפורמציה, אפילו בכתבה בעלת אופי חקרני כגון כתבה זו.

קמפ דייויד מהווה נקודת מפנה ביחסים שלנו עם הפלשתינאים, לכן חשוב להבין מה באמת קרה שם, אבל לא פחות חשוב לדעת מה באמת קרה שם. הניסיון של בן עמי לטשטש את חשיבותו של האירוע מובן לי מפאת חלקו בכישלון המפגש. פחות ברור לי שיתוף הפעולה של הכתב, ולמעשה של מרבית הציבור, לנער מעלינו כל אחריות לגבי התהליך ותוצאותיו. תהליך זה נתפס בדעת הקהל הישראלית כהחמצה של הפלשתינאים וכ''הליכה עד הסוף'' שלנו.

הכתבה מפרנסת את הדעה הרווחת בציבור. תמוהה בעיני העובדה שהמפה שברק הציע לפלשתינאים ושעליה אמר את המשפט האומלל: ''הפכתי אבן על אבן. אין לנו פרטנר לשלום'' איננה מופיעה כלל בכתבה, ואילו המפה של טאבה מוצגת ללא סימון גבולות 67. מתקבל הרושם שהדברים נעשו במטרה למנוע מאתנו נקודת יחוס המאפשרת גיבוש של דעה עצמאית, חופשייה מהסופרלטיבים המקובלים במדיה.

רצ"ב המפה כפי שהגיעה לידי. זכות הקוראים להחליט האם היא מבטאת אומץ לב מטורף / טיפשות מופלגת / החמצה שלנו / פספוס שלהם / הצעה משפילה וכן הלאה, כל אחד לפי הבנתו.

*הערה: התגובה התפרסמה; המפה - לא...